ישנם אנשים נאצלים המתעבים את המלחמה כי היא מביאה מוות וסבל .אבל עד כמה שניתן להעריץ את ההומניטריות שלהם, נראה שהטיעון שלהם נגד המלחמה, בהיותו מבוסס על מניעים פילנתרופיים, מאבד הרבה או אפילו את רוב כוחו כנגד הטענות של תומכי המלחמה. אלה האחרונים לא מכחישים בשום אופן כי המלחמה מביאה כאב וצער. ואף על פי כן, הם מאמינים שדרך מלחמה, ודר מלחמה בלבד האנושות מצליחה להשיג את הקידמה. המלחמה היא אם כל הדברים, אמר הפילוסוף היווני, ואלפים חוזרים על כך אחריו. האדם מתנוון בעת שלום. רק מלחמה מעירה בו את הכוחות והכישרונות הרדומים ומחדירה בו עקרונות נאצלים. לו תתבטל המלחמה, האנושות תתרקב למצב של בטלה וסטגנציה.
קשה ואף בלתי אפשרי להפריך את קו הטיעונים הזה מצד תומכי המלחמה, אם ההתנגדות היחידה למלחמה שאפשר לחשוב עליה היא שהמלחמה דורשת קורבנות. תומכי המלחמה הרי מחזיקים בדעה שהקורבנות הללו אינם לשווא, וששווה להקריבם. אם היה אמת בכך שמלחמה היא אם כל הדברים, אז קורבנות אדם הנדרשים היו נחוצים לקדם את רווחת הכלל ואת הקידמה של האנושות. היה אפשר לבכות את הקורבנות, ואף לשאוף לצמצם את מספרם, אך לא ניתן היה להצדיק את הרצון לסיים עם המלחמות ולהביא לעולם שלום נצחי.
הביקורת הליברלית של הטענה בעד המלחמה שונה בתכלית מזו של ההומניסטים. היא מתחילה מההנחה כי אבי כל הדברים הוא השלום ולא המלחמה. הדבר היחיד שמאפשר לאנושות להתקדם ומבדיל בין האדם לבעלי החיים הוא שיתוף הפעולה החברתי. הדבר היחיד שיצרני הוא עבודת האדם, היוצרת את העושר ובכך מניחה את היסודות החיצוניים לשגשוג הפנימי של האדם. המלחמה רק הורסת; היא לא יכולה לייצר. מלחמה, טבח, הרס והשמדה משותפים לנו ולחיות הג'ונגל, אילו עבודה יצרנית היא מאפיין אנושי ייחודי. הליברל מתעב את המלחמה לא כהומניסט - למרות ההשפעות החיוביות שלה, אלא בגלל שאין לה אלא השפעות שליליות.
הומניסט אוהב השלום ניגש שליט בעל שררה ופונה אליו בזו הלשון: “אל לך לעשות מלחמה, גם אם אתה מצפה שהניצחון יגדיל את רווחתך. היה נא אציל ורחב-לב, ווותר על הניצחון המפתה גם אם הדבר ידורש ממך להקריב את יתרונותיך". הליברל חושב אחרת. הוא בטוח שהמלחמה שנגמרת בניצחון היא רוע אף למנצח עצמו, ושהשלום עדיף על המלחמה. הוא אינו דורש מהחזק כל וויתור, אלא רק את ההכרה באינטרסים האמתיים שלו ואת ההבנה שהשלום בשבילו, החזק, יספק יתרונות כמו לזה החלש.
כאשר אומה שוחרת שלום מותקפת על ידי אויב מחרחר מלחמה, עליה להתנגד ולעשות הכל כדי למנוע את ההרג. מעשי הגבורה של הלוחמים במלחמה כזאת, הנלחמים על חירותם וחייהם, ראויים לשבח ואפשר בצדק להלל את האומץ והגבורה של הלוחמים האלה. כאן האומץ, התעוזה, והבוז לסכנת מוות ראויים לשבח בגלל שהם משרתים מטרה טובה. אבל אנשים עשו טעות כאשר הציגו את מעלות החיילים כמעלות המוחלטות, כתכונות הטובות מצד עצמן, ללא קשר לתכלית אותה הן משמשות. המחזיק בדעה זו חייב, בכדי להיות עקבי, להכיר במעלותיו של שודד, אשר גם הוא אמיץ נועז ובז לסכנת המוות. אבל בפעול אין דבר שהוא טוב או רע כשלעצמו. פעולות אנושיות הופכות לטובות או רעות רק דרך התכליות אותן הן משמשות, והשלכותיהן. אפילו לאונידס לא היה ראוי לכבוד שאנו מענקים לו לו היה נופל לא כמגן על מולדתו, אלא כמנהיג של צבא פולש בכוונה לבזוז את האנשים שוחרי השלום מחירותם ורכושם.
עד כמה המלחמה מזיקה מתברר לגמרי ברגע שמבינים את היתרונות הנובעים מחלוקת העבודה. חלוקת העבודה הופכת את הפרט העצמאי לתלוי בבני אדם אחרים, הייצור החברתי עליו דיבר אריסטו. פעולות איבה בין בעל חיים אחד לאחר, או בין פראי אחד למשנהו, לא משנים כהוא זה את הבסיס הכלכלי לקיומם. הדברים שונים מאוד כאשר הסכסוך המביא לקריאה לנשק פורץ בין חברים בקהילה בה מתקיימת חלוקת עבודה. בחברה כזאת לכל פרט יש תפקיד מיוחד; איש גבר לא יכול לחיות חיים עצמאיים, כי כולם זקוקים לעזרה ותמיכה של הזולת. חקלאיים עצמאיים, המייצרים במשק שלהם כל דבר שהם ומשפחותיהם זקוקים לו, יכולים להלחם אחד בשני. אבל כשהכפר מתפצל לשתי מחנות, עם הנפח במחנה האחד והסנדלר במחנה השני, קבוצה אחת תסבול ממחסור בנעליים, ואיו השנייה- ממחסור בכלים וכלי נשק. מלחמת אחים הורסת את חלוקת העבודה, שכן היא גורמת לכל קבוצה להסתמך על עמל חבריה שלה בלבד.
לו אפשרות של מלחמה כזו נראתה כסבירה מלכתחילה, איש לא היה מפתח את חלוקת העבודה מעבר נקודה בה מישהו היה נפגע מהיעלמותה במקרה של מלחמה אמתית. התעצמות מתקדמת של חלוקת העבודה אפשרית רק בחברה בה מובטח שלום משתמשך. רק בחסות ביטחון שכזה יכולה חלוקת העבודה להתפתח. בהעדרו של תנאי מקדים זה, חלוקת העבודה לא תתרחב מעבר לגבולות של הכפר, או אף של המשק הפרטי. חלוקת העבודה בין העיר והכפר, כאשר החקלאים מהכפרים המקיפים את העיר מספקים תבואה, בשר, חלב וחמאה לעיר בתמורה לתוצרת בתי המלאכה של העירוניים, מניחה מראש כי השלום שורר לכל הפחות בחבל הארץ הנתון. כדי חלוקת העבודה תשרור בתוך המדינה, על מלחמת האזרחים לשכון מחוץ לטווח האפשרויות; כדי שהיא תקיף את העולם ומלאו, יש להטיח שלום מתמשך בין האומות.
אין היום אדם שלא יראה ברעיון של כרך מודרני כמו לונדון או ברלין נערך למלחמה עם הכפרים הסמוכים כקשקוש גמור. אבל במשך מאות שנים ערי אירופה שקלו אפשרות זו בדיוק, נערכו אליה כלכלית. היו ערים שביצוריהם נבנו בכוונה תחילה כדי שהן תוכלנה לשרוד על ידי גידול תבואה ורעיית צאן בתוך החומות פנימה. גם בחלקים היותר מפותחים של אירופה, רוב צרכי המחוז סופקו על ידי התוצרת של המחוז עצמו. המסחר אשר חרג מהגבולות הצרים של הטווח המידי היה זניח למדי, ונעשה בעיקר בסחורות אשר לא היה ניתן לייצר באותו אזור בשל נתוני האקלים. אבל ברוב רובו של העולם תוצרת הכפר עצמו סיפקה כמעט את כל צרכי תושביו. בשביל כפרים אלה, ההפרעה במסחר הנובעת ממלחמה אינה גוררת איזו פגיעה ברווחתם הכלכלית. אבל אפילו תושביהם של המדינות היותר מפותחות לא סבלו יתר על מידה בימי מלחמה. גם לו "המערכה היבשתית" אשר נפוליאון החיל על אירופה כדי למנוע כניסה ויציאה של הסחורות הבריטיות ליבשת הייתה נאכפת בצורה הרבה יותר אדוקה, לא היה נגרם בשל כך מחסור כלשהו לתושבי היבשת. הם היו נאלצים, כמובן, להסתדר ללא הקפה, הסוכר, כותנה ומוצרי הכותנה, תבלינים וסוגים רבים של עצים נדירים; אבל לכל אלה היה תפקיד שולי ביותר במשקי הבית של ההמונים.
פיתוחה של הרשת המורכבת של יחסי המסחר בין-לאומיים הוא תוצאה של הליברליזם והקפיטליזם של המאה התשע-עשרה. רק הם אפשרו את ההתמחות הנרחבת של הייצור המודרני והשיפור הנלווה בטכנולוגיות. כדי ספק כל צרכיה ורצונותיה של משפחתו של פועל בריטי, כל האומות על פני חמשת היבשות משתפות פעולה. תה לארוחת הבוקק מגיע מיפן או סרי לנקה, קפה מברזיל או מיאווה, סוכר מהודו המערבית, בקר מאוסטרליה או ארגנטינה, כותנה מארה"ב או מצרים, עורות מהודו או רוסיה וכן הלאה. ובתמורה לכל הדברים הללו, סחורות בריטיות הולכות לכל רחבי העולם, ואף לכפרים ולמשקים הנידחים והמרוחקים ביותר. ההתפתחות הזאת הפכה לאפשרית וסבירה רק כאשר, עם ניצחון העקרונות הליברליים, אנשים הפסיקו להאמין ברצינות באפשרות של מלחמה כוללת חדשה. בתור הזהב של הליברליזם, מלחמה בין בני המערב נחשבה לנחלת העבר.
אבל האירועים הוכיחו אחרת לגמרי. הרעיונות הליברליים הוחלפו באלה של סוציאליזם, לאומנות, פרוטקציוניזם, איפריאליזם, סטטיזם ומיליטריזם. בעוד שקאנט, פון הומבולדט, בנתם וקובדן שרו שירי הלל לשלום הנצחי, דוברי התקופה היותר מאוחרת לא עייפו מלשבח את המלחמה, הן במדינה והן בין המדינות. וכלל לא עבר זמן רב עד שצלחה דרכם. התוצאה היתה מלחמת עולם, אשר לימדה את בני זמנינו שיעור מעשי באי התאמה בין מלחמה לחלוקת עבודה.
קשה ואף בלתי אפשרי להפריך את קו הטיעונים הזה מצד תומכי המלחמה, אם ההתנגדות היחידה למלחמה שאפשר לחשוב עליה היא שהמלחמה דורשת קורבנות. תומכי המלחמה הרי מחזיקים בדעה שהקורבנות הללו אינם לשווא, וששווה להקריבם. אם היה אמת בכך שמלחמה היא אם כל הדברים, אז קורבנות אדם הנדרשים היו נחוצים לקדם את רווחת הכלל ואת הקידמה של האנושות. היה אפשר לבכות את הקורבנות, ואף לשאוף לצמצם את מספרם, אך לא ניתן היה להצדיק את הרצון לסיים עם המלחמות ולהביא לעולם שלום נצחי.
הביקורת הליברלית של הטענה בעד המלחמה שונה בתכלית מזו של ההומניסטים. היא מתחילה מההנחה כי אבי כל הדברים הוא השלום ולא המלחמה. הדבר היחיד שמאפשר לאנושות להתקדם ומבדיל בין האדם לבעלי החיים הוא שיתוף הפעולה החברתי. הדבר היחיד שיצרני הוא עבודת האדם, היוצרת את העושר ובכך מניחה את היסודות החיצוניים לשגשוג הפנימי של האדם. המלחמה רק הורסת; היא לא יכולה לייצר. מלחמה, טבח, הרס והשמדה משותפים לנו ולחיות הג'ונגל, אילו עבודה יצרנית היא מאפיין אנושי ייחודי. הליברל מתעב את המלחמה לא כהומניסט - למרות ההשפעות החיוביות שלה, אלא בגלל שאין לה אלא השפעות שליליות.
הומניסט אוהב השלום ניגש שליט בעל שררה ופונה אליו בזו הלשון: “אל לך לעשות מלחמה, גם אם אתה מצפה שהניצחון יגדיל את רווחתך. היה נא אציל ורחב-לב, ווותר על הניצחון המפתה גם אם הדבר ידורש ממך להקריב את יתרונותיך". הליברל חושב אחרת. הוא בטוח שהמלחמה שנגמרת בניצחון היא רוע אף למנצח עצמו, ושהשלום עדיף על המלחמה. הוא אינו דורש מהחזק כל וויתור, אלא רק את ההכרה באינטרסים האמתיים שלו ואת ההבנה שהשלום בשבילו, החזק, יספק יתרונות כמו לזה החלש.
כאשר אומה שוחרת שלום מותקפת על ידי אויב מחרחר מלחמה, עליה להתנגד ולעשות הכל כדי למנוע את ההרג. מעשי הגבורה של הלוחמים במלחמה כזאת, הנלחמים על חירותם וחייהם, ראויים לשבח ואפשר בצדק להלל את האומץ והגבורה של הלוחמים האלה. כאן האומץ, התעוזה, והבוז לסכנת מוות ראויים לשבח בגלל שהם משרתים מטרה טובה. אבל אנשים עשו טעות כאשר הציגו את מעלות החיילים כמעלות המוחלטות, כתכונות הטובות מצד עצמן, ללא קשר לתכלית אותה הן משמשות. המחזיק בדעה זו חייב, בכדי להיות עקבי, להכיר במעלותיו של שודד, אשר גם הוא אמיץ נועז ובז לסכנת המוות. אבל בפעול אין דבר שהוא טוב או רע כשלעצמו. פעולות אנושיות הופכות לטובות או רעות רק דרך התכליות אותן הן משמשות, והשלכותיהן. אפילו לאונידס לא היה ראוי לכבוד שאנו מענקים לו לו היה נופל לא כמגן על מולדתו, אלא כמנהיג של צבא פולש בכוונה לבזוז את האנשים שוחרי השלום מחירותם ורכושם.
עד כמה המלחמה מזיקה מתברר לגמרי ברגע שמבינים את היתרונות הנובעים מחלוקת העבודה. חלוקת העבודה הופכת את הפרט העצמאי לתלוי בבני אדם אחרים, הייצור החברתי עליו דיבר אריסטו. פעולות איבה בין בעל חיים אחד לאחר, או בין פראי אחד למשנהו, לא משנים כהוא זה את הבסיס הכלכלי לקיומם. הדברים שונים מאוד כאשר הסכסוך המביא לקריאה לנשק פורץ בין חברים בקהילה בה מתקיימת חלוקת עבודה. בחברה כזאת לכל פרט יש תפקיד מיוחד; איש גבר לא יכול לחיות חיים עצמאיים, כי כולם זקוקים לעזרה ותמיכה של הזולת. חקלאיים עצמאיים, המייצרים במשק שלהם כל דבר שהם ומשפחותיהם זקוקים לו, יכולים להלחם אחד בשני. אבל כשהכפר מתפצל לשתי מחנות, עם הנפח במחנה האחד והסנדלר במחנה השני, קבוצה אחת תסבול ממחסור בנעליים, ואיו השנייה- ממחסור בכלים וכלי נשק. מלחמת אחים הורסת את חלוקת העבודה, שכן היא גורמת לכל קבוצה להסתמך על עמל חבריה שלה בלבד.
לו אפשרות של מלחמה כזו נראתה כסבירה מלכתחילה, איש לא היה מפתח את חלוקת העבודה מעבר נקודה בה מישהו היה נפגע מהיעלמותה במקרה של מלחמה אמתית. התעצמות מתקדמת של חלוקת העבודה אפשרית רק בחברה בה מובטח שלום משתמשך. רק בחסות ביטחון שכזה יכולה חלוקת העבודה להתפתח. בהעדרו של תנאי מקדים זה, חלוקת העבודה לא תתרחב מעבר לגבולות של הכפר, או אף של המשק הפרטי. חלוקת העבודה בין העיר והכפר, כאשר החקלאים מהכפרים המקיפים את העיר מספקים תבואה, בשר, חלב וחמאה לעיר בתמורה לתוצרת בתי המלאכה של העירוניים, מניחה מראש כי השלום שורר לכל הפחות בחבל הארץ הנתון. כדי חלוקת העבודה תשרור בתוך המדינה, על מלחמת האזרחים לשכון מחוץ לטווח האפשרויות; כדי שהיא תקיף את העולם ומלאו, יש להטיח שלום מתמשך בין האומות.
אין היום אדם שלא יראה ברעיון של כרך מודרני כמו לונדון או ברלין נערך למלחמה עם הכפרים הסמוכים כקשקוש גמור. אבל במשך מאות שנים ערי אירופה שקלו אפשרות זו בדיוק, נערכו אליה כלכלית. היו ערים שביצוריהם נבנו בכוונה תחילה כדי שהן תוכלנה לשרוד על ידי גידול תבואה ורעיית צאן בתוך החומות פנימה. גם בחלקים היותר מפותחים של אירופה, רוב צרכי המחוז סופקו על ידי התוצרת של המחוז עצמו. המסחר אשר חרג מהגבולות הצרים של הטווח המידי היה זניח למדי, ונעשה בעיקר בסחורות אשר לא היה ניתן לייצר באותו אזור בשל נתוני האקלים. אבל ברוב רובו של העולם תוצרת הכפר עצמו סיפקה כמעט את כל צרכי תושביו. בשביל כפרים אלה, ההפרעה במסחר הנובעת ממלחמה אינה גוררת איזו פגיעה ברווחתם הכלכלית. אבל אפילו תושביהם של המדינות היותר מפותחות לא סבלו יתר על מידה בימי מלחמה. גם לו "המערכה היבשתית" אשר נפוליאון החיל על אירופה כדי למנוע כניסה ויציאה של הסחורות הבריטיות ליבשת הייתה נאכפת בצורה הרבה יותר אדוקה, לא היה נגרם בשל כך מחסור כלשהו לתושבי היבשת. הם היו נאלצים, כמובן, להסתדר ללא הקפה, הסוכר, כותנה ומוצרי הכותנה, תבלינים וסוגים רבים של עצים נדירים; אבל לכל אלה היה תפקיד שולי ביותר במשקי הבית של ההמונים.
פיתוחה של הרשת המורכבת של יחסי המסחר בין-לאומיים הוא תוצאה של הליברליזם והקפיטליזם של המאה התשע-עשרה. רק הם אפשרו את ההתמחות הנרחבת של הייצור המודרני והשיפור הנלווה בטכנולוגיות. כדי ספק כל צרכיה ורצונותיה של משפחתו של פועל בריטי, כל האומות על פני חמשת היבשות משתפות פעולה. תה לארוחת הבוקק מגיע מיפן או סרי לנקה, קפה מברזיל או מיאווה, סוכר מהודו המערבית, בקר מאוסטרליה או ארגנטינה, כותנה מארה"ב או מצרים, עורות מהודו או רוסיה וכן הלאה. ובתמורה לכל הדברים הללו, סחורות בריטיות הולכות לכל רחבי העולם, ואף לכפרים ולמשקים הנידחים והמרוחקים ביותר. ההתפתחות הזאת הפכה לאפשרית וסבירה רק כאשר, עם ניצחון העקרונות הליברליים, אנשים הפסיקו להאמין ברצינות באפשרות של מלחמה כוללת חדשה. בתור הזהב של הליברליזם, מלחמה בין בני המערב נחשבה לנחלת העבר.
אבל האירועים הוכיחו אחרת לגמרי. הרעיונות הליברליים הוחלפו באלה של סוציאליזם, לאומנות, פרוטקציוניזם, איפריאליזם, סטטיזם ומיליטריזם. בעוד שקאנט, פון הומבולדט, בנתם וקובדן שרו שירי הלל לשלום הנצחי, דוברי התקופה היותר מאוחרת לא עייפו מלשבח את המלחמה, הן במדינה והן בין המדינות. וכלל לא עבר זמן רב עד שצלחה דרכם. התוצאה היתה מלחמת עולם, אשר לימדה את בני זמנינו שיעור מעשי באי התאמה בין מלחמה לחלוקת עבודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה