יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

[ליברליזם] 6 השורשים הפסיכולוגיים של אנטי-ליברליזם

לא ניתן לדון בספר זה בבעיות של שיתוף הפעולה החברתי אלא בטענות רציונליות. אבל לא ניתן לרדת לשורש ההתנגדות לליברליזם על ידי הפנייה אל ההגיון. ההתנגדות הזאת אינה נובעת מן השכל, אלא מן הפתולוגיות שונות של הנפש - מן הסלידה ומהצב הנוירוטי אשר ניתן לכנותו בשם תסביך פורייה, על שם הסוציאליסט הצרפתי.

אין צורך להרבות במילים באשר לסלידה וטינה הנובעת מקנאה. כאשר פלוני נוטר טינה לזולתו על כך שמצב הזולת טוב משלו, עד כדי שהוא יהיה מוכן לסובל הפסדים כבדים, ולא רק השנוא יפגע גם כן, הרי זו דוגמה מעשית לסלידה. רבים מהתוקפים את הקפיטליזם יודעים טוב מאוד שמצבם בכל מערכת כלכלית אחרת יהיה פחות טוב. ואף על פי שהם יודעים את זה היטב, הם בכל זאת מקדמים רפורמות, דהיינו סוציאליזם, מאחר והם מקווים שהעשירים, מושא קנאתם, יפגעו גם כן. שוב ושוב ניתן לשמוע את הסוציאליסטים אומרים שאפילו המחסור החומרי, לו יתקיים, יהיה יותר קל לסבול בקהילה הסוציאליסטית, שכן האנשים ידעו שאין אדם שמצבו טוב יותר מזה שלהם.

בכל מקרה, עדיין ניתן לטפל בסלידה בעזרת טענות הגיוניות. ככלות הכל, זה לא קשה מדי להראות לאדם המלא בסלידה, שהדבר החשוב בשבילו אינו להרע את המצב של אנשים שבמצבם טוב משלו, אלא לשפר את מצבו שלו.

הרבה יותר מסובך להלחם בתסביך פורייה. במקרה זה מדובר במחלה רצינית הפוגעת במערכת העצבים, נוירוזה, אשר ראוי שתהיה בתחום הסמכות של הפסיכולוג ולא של המחוקק. ובכל זאת לא ניתן להזניח אותה כשאני בוחנים את הבעיות של החברה המודרנית. למרבה הצער, אנשי הרפואה כמעט ולא נתנו את דעתם על הבעיות שנוצרות בגלל תסביך פורייה. אכן, אפילו פרויד, המאסטר הגדול של הפסיכולוגיה, וחסידיו, אשר פיתחו את התאוריה של הנוירוזות, כמעט ולא שמו לב לדבר, אף שאנחו חייבים לפסיכואנליזה את ההבנה הסיסטמתית ועקיבה של הפרעות נפשיות מסוג זה.

אין אדם אחד מתוך מיליון, אשר מצליח להגשים את כל משאלות ליבו. תוצאות עמלו של אדם, גם זה שהמזל מאיר לו פנים, נותרות זעומות מול החלומות הגדולים של בני העלומים. תכניות ושאיפות מתנפצות כנדג אלף מכשולים, והאדם מגלה שאין בכוחו להשיג את המטרות שעלו על ליבו. כישלון חלומותיו, סיכול תכניותיו, אי עמידתו שלו במטלות שהוא הציב לעצמו, כל אלה הם מהחוויות הכואבות ביותר של האדם, והם אכן נחלת הכלל.

יש שתי דרכים בהן האדם יכול להגיב לחוויות כאלה. האחת מופיעה בחכמתו המעשית של גתה:

וכי תחשוב שאת החיים אשנא,
ואמלט אל השממה,
כי לא כל חלומותי הניבו פרי?

קורא פרומטאוס שלו. ופאוסט מזהה את "הרגע הנאצל" בו "תכלית חכמה" היא:

אין האדם זכאי לחירותו או חייו
אשר אינו זוכה בהם יום יום מחדש

רצון שכזה ורוח שכזו לא ניתן לשבור על ידי איזו תקלה חומרית. המקבל את חייו באשר הם ואף פעם לא נותן לנסיבות להפיל אותו מהרגליים, לא מחפש מפלט לביטחון העצמי הרצוץ שלו באיזה "שקר מנחם". אם ההצלחה המיוחלת אינה מגיעה, אם תהפוכות הגורל הופכות בין רגע את מה שנבנה במשך שנים בעמל מפרך, אז אותו אדם פשוט מכפיל את מאמציו. הוא יכול הביט לאסון בעינייים בלי להתייאש.

האדם הנוירוטי לא יכול לסבול את החיים כמות שהם. הם גסים מדי בשבילו, המוניים מדי. כדי להפוך אותם לנסבלים יותר, הוא לא עוזר אומץ, כאדם הבריא, "להמשיך למרות הכל". הדבר אינו תואם את חולשותיו. במקום זאת הוא מוצא מפלט במחשבות שווא. מחשבת שווא, על פי פרויד, היא "משהו רצוי, סוג של נחמה", המאופיינת ב"עמידות בפני הגיון ומציאות". ולכן, לא די לנסות להציג למטופל את האבסורד שבמחשבות השווא שלו. כדי להחלים, המטופל חייב להתגבר בעצמו. עליו ללמוד להבין מודע הוא לא רוצה להתמודד עם האמת ומדוע הוא מחפש מפלט במחשבות שווא. 

רק תאוריית הנוירוזות יכולה להסביר את ההצלחה ממנה נהנה אותו תוצר של המוח הפגום, הפורייריזם. אין זה המקום להוכיח את הפסיכוזה של פורייה בעזרת ציטוט פסקאות מתוך כתביו. תאורים כאלה יעניינו רק את הפסיכיאטרים, ואולי גם את ה אלה המפיקים הנאה מסוימת מקריאת תוצרת הדימיון הוולגרי. אבל העובדה היא שכשאר מרקסיזם נאלץ לעזוב את את שדה האטוריקה הדיאלקטית המנופחת ואת ההשמצות וקריאות הזלזול במתנגדיו, ולתת כמה אמרות זעומות על הנושא, אף פעם אין לו להציע משהו שנבדל ממה שפורייה ה"אוטופיסט" הציע. כמו כן, אין המרקסיזם מסוגל להרכיב תמונה של החברה הסוציאליסטית בלי להניח את שתי ההנחות של פורייה, הנוגדות כל שכל וכל מציאות. מצד אחד הוא מניח כי "הרובד החומרי" של הייצור, אשר "כבר קיים בטבע ללא צורך במאמת יצירתי של האדם", עומד לרשותינו בשפע כה רב עד שאין צורך לכלכלו, ומכאן האמונה המרקסיסטית ב"עלייה אינסופית בייצור". מצד שני, הוא מניח שבקהילה הסוציאליסטית כל עמל יהפוך מ"נטל לעונג", ובעצם יהפוך ל"תורך בסיסי של החיים". במקום בו יש שפע של כל הטובין, וכל עבודה היא עונג, אין ספק כי קל לייסד את ארץ העוגיות.

המרקסיזם מאמין, ממרומי "סוציאליזם המדעי" שלו, כי זכותו להתנשא בבוז על רומנטיציזם ורומנטיקנים. אבל בפועל שיטתו אינו שונה מזו שלהם. במקום להעלים את העיכובים העומדים בדרך למימוש שאיפותיו, גם הוא מעדיך שהמכשולים פשוט יתפוגגו בערפילי הדמיון.

בחייו של האדם הנוירוטי ל"שקר מנחם" תפקיד כפול. לא רק שהוא מנחם אותו על כשלונות עבר, אלא גם מבטיח לו הצלחה עתידית. במקרה של כשל חברתי, שהוא לבדו מעניין אותנו כאן, הנחמה מורכבת מאמונה שחוסר יכולתו של אדם להשיג את המטרות הנעלות שלו לא נובעת מחוסר יכולתו שלו, אלא מפגמי הסדר החברתי. אותו הממורמר מצפה כי ההפיכה תביא לו את ההצלחה שהמערכת הנוכחית מנעה ממנו. לפיכך, אין שום טעם להבהיר לו שהאוטופה עליה הוא חולם אינה אפשרית, ושהתשתית האפשרית היחידה לחברה המבוססת על חלוקת עבודה היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. האדם הנוירוטי נאחז ב“שקר המנחם” של, וכשהוא נאלץ לבחור את מה לדחות, אותו או את ההגיון, הוא מעדיף להקריב את ההגיון.  שכן החיים יהיו בלתי נסבלים בשבילו ללא הנחמה שהוא מוצא ברעיון של  סוציאליזם. הרי לא הוא עצמו אשם בכילשונותיו, אלא העולם החיצוני, ושכנוע זה מעלה את בטחונו העצמי הירוד ומשחרר אותו מהמועקה שבתחושת הנחיתות.

כשם שנוצרי אדוק יכול לסבול יותר בנקל את התלאות של חיי העולם הזה בגלל אמונתו בהמשך הקיום בעולם אחר, טוב יותר, שם אלה שהיו לזנב כאן יהיו לראש, כך לאדם המודרני סוציאליזם הפך לתורפת הפלא כנגד תלאות החיים. אבל בעוד שהאמונה בחיי נצח, בשכר בעולם הבא, ובתחיית המתים מייצרת תמריץ להתנהגות נאותה יותר בחיים, התוצאה של ההבטחה הסוציאליסטית שונה בתכלית. היא לא מטילה שום חובה זולת תמיכה פוליטית במפלגה המקדמת את הסוציאליזם, ובו בעת היא מעלה דרישות ובקשות.

היות וזהו טבעו של החלום הסוציאליסטי, מובן שכל תומכי הסוציאליזם מצפים ממנו את מה שנמנע מהם עד כה. ממש לאחרונה הצהיר טרוצקי באחד מכתביו שבחברה הסוציאליסטית "האדם הממוצע יעלה לגבהים של אריסטו, גתה או מרקס. מעל גבהים אלה יעלו פסגות חדשות” (1)  גן העדן הסוציאליסטי יהיה לממלכת השלמות, המאוכלסת על ידי יצורי-על מאושרים לגמרי. כל ספרות סוציאליסטית מלאה בשטויות מסוג זה. אבל אלה השטויות אשר זוכות ברוב התמיכה.

לא ניתן לשלוח כל אדם הסובל מתסבוכת פורייה לרופא לצורך טיפול פסיכואנליטי, שכן מספר החולים בה רב מדי. במקרה זה לא ייתכן שום טיפול אחר זולת זה שיתבצע על ידי החולה עצמו. דרך ההכרה העצמית הוא צריך ללמוד לקבל את גורלו, ולא לחפש אחר שעיר לעזאזל לתלות את כל האשם בו, וכן יש לו ללמוד את חוקי היסוד של שיתוף הפעולה החברתי.






1 Leon Trotsky, Literature and Revolution, trans. by R. Strunsky (London, 1925), p. 256.

אין תגובות:

Ludwig von Mises Institute on Facebook