כדי להבין את המקור ואת הטבע של הכסף, יש לחשוב תחילה כיצד
בני האדם היו משתפים פעולה בעולם ללא הכסף - בעולם של סחר חליפין. החלפת מוצרים ושירותים בעולם כזה מעמידה בפני
האנשים בעיות מסוימות. וכך הם פונים לחליפין בכסף כאמצעי לפתרון הבעיות הללו.
בקיצור, הכסף הוא פתרון (חלקי) לבעיות של סחר חליפין. אבל הבה נסתכל על כך יותר
לעומק.
חוק
היסוד של הייצור הוא שייצור משותף מניב תוצרת גדולה יותר מאשר ייצור מבודד. שני
פרטים העובדים בנפרד זה מזה מייצרים פחות תוצרת פיזית ופחות שירותים מאשר אם היו
מתאמים ביניהם את המאמצים. זוהי כנראה העובדה המכרעת אודות חיי החברה. כלכלנים כמו
דוויד ריקארדו ולודוויג פון מיזס הדגישו את ההשלכות שלה: גם אם אין לבני אדם שום
סיבה אחרת לשתף פעולה, תוספת לכוח הייצור כתוצאה ממאמץ משותף נוטה לקרב אותם יחד.
התפוקה הגבוה במסגרת חלוקת העבודה, בהשוואה לייצור מבודד, מהווה אפוא את הבסיס
ל"חוק שיתוף הפעולה".[1]
אם
הכסף לא היה קיים, בני האדם היו מחליפים את תוצרתם בסחר חליפין; למשל ג'ונס יחליף
את התפוח שלו בשתי ביצים מבראון. בעולם כזה, נפח החליפין - במילים אחרות, היקף שיתוף הפעולה החברתי, מוגבל על ידי מגבלות
טכנולוגיות ועל ידי בעיית צירוף מקרי הרצונות הכפול. החליפין מתחרש רק אם לכל צד
יש צורת אישי ישיר בסחורה אותה הוא מקבל כתמורה. אבל אפילו באותם המקרים בהם צרוף
מקרי הרצונות הכפול מתקיים, הסחורה גדולה מדי ולא ניתנת לחלוקה התואמת את הצרכים.
דמיינו לכם נגר מנסה לרכוש חצי קילוגרם של קמח תמורת כיסא. הכיסא יקר הרבה
יותר מהקמח, אז כיצד יכולה העסקה לצאת לפועל? אם הוא ינסר את הכיסא, הבה נאמר,
לעשרים חלקים, הדבר לא ייתן לו עשרים פריטים השווים כל אחד אחד חלקי עשרים משווי
הכיסא; במקום זאת כל ערך שהיה לכיסא יעלם כלא היה. החליפין לא יתקיים.
[1] דוד ריקארדו ניסח לראשונה את החוק הזה כחוק היתרון היחסי בהקשר של תורת הסחר הבינלאומי. כלכלנים מאוחרים יותר, כגון פארטו, אדג'וורת', סליגמן ומיזס טענו שחוק זה תקף בפועל לכלל החליפין. מיזס טבע את הביטוי "חיק שיתוף הפעולה" (“law of association”). ראו David Ricardo, Principles of Political Economy and Taxation (London: Penguin, 1980), פרק 7, בהערות; Ludwig von Mises,Socialism (Indianapolis, Ind.: Liberty Fund, 1981), pp. 256–61; idem,Nationalökonomie (Geneva: Union, 1940), pp. 126ff.; idem, Human Action (Auburn, Ala.: Ludwig von Mises Institute [1949] 1998), pp. 158–63.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה