פרק 17
ראו את הפירמידות על גדות
היאור
על המאמץ הממשלתי לקידום
התעשייה
אנדרטאות מכופות
לפני מספר שנים, במדינת
הבית שלי, קונטיקט, המושל ג'ון רולנד הסכים לעסקה שהיתה אמורה להביא את קבוצת
הפוטבול "ניו אינגלנד פטריוטס" לבירת המדינה הארטפורד. על פי דיאן
סקארפוני (Scarponi)
מ"אסושייטד פרס", "העסקה נחשבה לגדולה ביותר בתולדות ליגת הפוטבול
הלאומית, עם איצטדיון ומבני עזר ממוקמים בטיילת, בעלות של 374 מיליון דולר".
קארול באס (Bass)
מ"ניו הייבן אדבוקייט" ציינה: "במסגרת העיסקה בין רולנד
והבעלים של פאטריוטס, רוברט קרפט, הקבוצה קיבלה פטור מדמי שכירות, ארנונה או דמי
ביטוח על האיצטדיון לתקופה של 30 שנה". (העיסקה התבלטלה לבסוף אחרי שמסצ'וסטס
הציעה לקרפט עסקה שהיתה, להערכתו, טובה עוד יותר.)
בעוד שהעיסקה בין קונטיקט
לפטריוטס היתה יקרה, היא אך בקושי עברה את 360 המיליון שדנוור הסכימה להוציא על
איצטדיון חדש בשביל הברונקוס. פרוייקטים כאלה נפוצים בכל רחבי המדינה. הכלכלנים
רוג'ר ג'. נול (Noll)
ואנדרו צימבליסט (Zimbalist)
תיארו ב1997 ב"The Brookings Review" את המצב ששרר אז:
מתקנים חדשים בעלות של 200 מיליון דולר
לפחות הושלמו או נמצאים בשלבי בניה בבולטימור, שארלוט, שיקגו, סינסינטי, קליבלנד, מילווקי,
נאשוויל, סן פרנסיסקו, סנט לואיס, סיאטל, טמפה וושינגטון הבירה, ונמצאים בשלבי
תכנון בבוסטון, דאלאס, מינאפוליס, ניו יורק ופיטסבורג. שיפוצי איצטדיונים נרחבים
בוצעו בג'קסונוויל ובאוקלנד. המומחים מעריכים כי עד 2006 למעלה מ-7 מיליארד דולר
יוקצו למתקנים חדשים לצוותי הספורט המקצועים. רוב הכסף יגיע ממקורות ציבוריים.
כשהממשלה מסבסדת את מתקני
הספורט, היא ממס על האזרח הממוצע, ומגדילה את הרווחי של כמה אנשים עשירים למדי:
ספורטאים מקצועיים ובעלי הקבוצות. מה ההצדקה לנוהג זה? ההסבר הרגיל הוא שרוחב-יד
שכזה יספק, בטווח הארוך, תמריץ לכלכלה המקומית, ויחזיר את עצמו כפל כפליים. הסבר
זה אינו שועה לאזהרתו של בסטייה לראות, בעת בחירת מדיניות כלכלית לא רק את אשר
נראה, אלא גם את שאינו נראה.
מה שנראה הוא הפעילות סביב
האיצטדיון ביום המשחק. אנשים קונים כרטיסים, ובכך מייצרים רווח לקבוצה. על
הכרטיסים מוטל מס, כך שכסף נכנס לקופת המדינה. בפנים הם קונים נקניקיות ובירה,
וכסף מגיע גם לספקים וגם למדינה. אולי הם ילכו לאכול משהו לפני או אחרי המשחק,
ויגדילו את רווחי המסעדות שבסביבה. אולי הם גם יעצרו במוזאיון המקומי, או ילכו גם
לראות איזו הצגה. גם בעת בניית האיצטדיון, והן לאחר השלמתו, חברות הבניה המקומיות
יקבלו יותר תעסוקה, ראשית בעת הבניה ולאחר מכן במיזמי תחזוקה של האיצטדיון, דרכי
גישה, חניונים וכיו"ב.
כשאנו מסתכלים על מה
שנראה, נדמה כי ברור למדי שהאיצטדיון אכן תרם לכלכלה המקומית. רק כאשר נתמקד על מה
שאינו נראה, התמונה תתחיל להראות הרבה פחות ורודה. המשאבים שבזובזו על בניית
האיצטדיון הרי היו צריכים להגיע מאיזשהו מקום.
"אהה", יכול להגיב תומך בעיסקת
האיצטדיון, "אבל המדינה הולכת ללוות את רוב הכסף - כך שהיא בעצם מייצרת את
המשאבם הדורישם בשביל המיזם, רק מתוקף היותה ראויה לאשראי."
אבל בסטייה מציין שבכל
הלוואה הכסף הוא רק אמצעי. מה שלווים הוא בסופו של דבר תמיד מצרך עכשוי קיים.
כשהממשלה מלווה כסף לחקלאי, הוא מוציא אותו על טרקטור. (בסטייה התשמש בדוגמתו
במחרשה, אבל אם כבר אנחנו דנים בזה, מוטב שנהיה מעודכנים יותר.) מה שהחקלאי לווה
בפועל הוא הטרקטור. ובגלל שכמות הטרקטורים הקיימים בבת אחת מוגבלת, כתוצאה מכך
למישהו אחר יהיה חסר טרקטור.
והוא הדין לכל עסקאות
האיצטדיונים הללו, ומאמצים ממשלתיים אחרים "להמריץ את התעשייה". אם
חברות הבנייה בונות את האיצטדיון, הן לא בונות משהו אחר. אם הפלדה הולכת
לתוך קורות תמיכה, אותה פלדה כבר לא זמינה לפרוייקטים אחרים. אם בני האדם מוציאים
כסף במסעדות בסביבת האיצטדיון, יש מסעדות אחרות - למשל בשכונת המגורים שלהם - שלא
מקבלות מהכסף. והכסף שהמדינה מוציאה, בין אם גויס דרך מיסים ובין דרך הלוואה, הוא
כסף שמישהו אחר לא הוציא על משהו אחר.
הדבר נכון, כמובן, גם לכל
מיזם פרטי: להקצות משאבים למיזם פלוני משמעו תמיד למונע אותם ממיזם אלמוני. אז
השאלה האמיתית היא: מי צפוי להיות טוב יתר בבחירת המיזמים בהם שווה להשקיע, הממשלה
או המגזר הפרטי? [1]
ברגע שנבחן את התמריצים של
אלה המעורבים בדבר, התשובה ברורה. המשקיעים הפרטיים יסבלו הפסד אישי אם המיזם שלהם
יפול, וירוויחו באופן אישי אם הוא יצליח. זיכרו כי הרווח הוא סימן שהיזם העריך את
רצונות הצרכנים בצורה טובה יותר והקצה משאבים בצורה יעילה יותר ביחס למיזמים
אחרים. ההפסד הוא סימן שהיזם טעה - היה ביקוש למשאבים הללו למשהו שונה מזה שהוא
הקצה אותם.
בהינתן האינטרס האישי
המוגבר במיזם, יש ליזם מוטיבציה חזקה לוודא כי המשאבים מוקצים באופן התואם את
רצונות הצרכנים. ויש לו את הידע של "הנסיבות המסוימות של זמן ומקום"
בפניהם הוא עומד. יתרה מכך, היזמים היותר מוצלחים בהערכה נכונה של מצב השוק העתידי
הם אלה שכמות המשאבים הזמינה להם הולכת וגדלה. לעומתם, אלה השוגים בהערכותיהם
לעתים קרובות, יאבדו את המשאבים הזמינים להם להשקעה תוך זמן קצר. יזמים טועים
לפעמים , אבל מתרחש תהליך ניפוי בשוק, המתגמל את אלה הצודקים לעתים קרובות יותר.
התמריצים
ל"משקיעים" ממשלתיים שונים בתכלית. מר רולנד, המושל של קונטיקוט לא
ירוויח ולא יפסיד מעסקת האיצטדיון. המצביעים יוכלים, כמובן, לתלות בו חלק זעיר של
העלויות, אם בבחירות הוא יעוף מהמשרד. אבל תמריץ זה חלש ביותר. ראשית, ייתכן ועד
שתואות הסופיות של הפרוייקט יתגלו לעיני כל הוא כבר מזמן לא יחזיק במשרתו כמושל.
בנקודה זו לבוחרים לא יהיה שום מפלט.
אסוכלת הבחירה הציבורית
מראה כי כח נוסף מחליש את התמריץ הזה, ואכן ברוב המקרים מבטלו לחלוטין.
לפוליטיקאים קיימים תמריצים חזקים להעדיף קבוצות אינטרס מיוחדות על חשבונו של
הציבור הכללי. לאלה הנהנים מאותן הטבות ויחס מעודף קיים תמריץ חזק להשתדל ולהשיג
את ההטבות הללו. ומאחר ועלויות של רוב הפעולות הפוליטיות מפוזרות על פני כלל
הציבור, לאדם הממוצע אין עניין להתערב בעניינים הללו.
בהקשר של האיצטדיון, אנו
רואים כי אפילו בעלות של 374 מיליון דולר, העלות לכל תודב קונטיקוט היא 100$ בלבד.
פשוט לא שווה לאזרח הפשוט להקדיש מזמנו למשימה של עצירת האיצטדיון. אבל לחברות
הבנייה המקוות להשתתף בהקמת האיצטדיון, והבעלים של העסקים והנדל"ן הסמוכים
לאיצטדיון, הרווחים האפשריים עצומים. להם יש תמריץ חזק להתשדל בשביל הפרוייקט,
לתרום לפוליטיקאים המקדמים אותו, ולממן מחקרים המראים כי המיזם נראה טוב.
למען האמת, אם ההשקעה
המסויומת היתה רווחית, היזמים הפרטיים היו צפויים לקפוץ עליה במהירות, ולנצלה עם
כספם שלהם. כך למשל הבעלים של קבוצת הכדורדסל "שיקגו בולס" ג'רי
ריינסדורף והבעלים של קבוצת ההוקי "שיקגו בלאקהוקס" ביל וירץ מימנו
באופן פרטי את הקמת היכל הספורט "יונייטד סמנטר" בשיקגו. בין משחקי
הוקי, משחקי כדורסל, כנסים, מופעים על קרח ואירועים אחרים, המגרש תפוס רוב לילות
השנה.
המשקיעים הפרטיים יפנו
לעסק המסוכן של השתדלנות הפוליטית לטובת מיזם, רק כאשר לא ברור להם שהוא רווחי ללא
תמיכת כספי משלם המיסים. לכן הממשלה צפויה להתמחות במיזמים מפסידי-הכסף. שיקולים
תיאורטיים הללו מגובים על ידי עבודה אמפירית. בתקציר מנהלים שלהם, מכון הארטלנד
שבשיקגו, אשר חקר את סוגיית האיצטדיונים לעומק, מצא כי:
בין השנים 1954 ו-1986, 14 האיצטדיונים
שבשבילם היה קיים מידע מספק, צברו במצטבר שווי שלילי של 139.3 מיליון דולר.
הפסד זה שנפל על כתפי משלמי המיסים בערים בהם הוקמו האיצטדיונים נע בין 836,021$ בשביל איצטדיון ה"וור
ממוריאל" בבאפלו, עד ל$70,356,950 בשביל ה"סופרדום" בניו-אורלינס.
המתקן היחיד אשר צבר ערך חיובי היה איצדטיון ה"דודג'ר", אשר נבנה, תוחזק
והופעל באופן פרטי.
לארי מרגסק (Margasak) מסוכנות הידיעות אסושייטד פרס, תיאר במאמרו מ-1 ביולי 2001 הנושא
את הכותרת "כישלון טרי-ישר מהחווה" את תכניות משרד החקלאות
האמריקאי:
הרעיון היה להשקיע את כספי הממשלה במיזמי
הזנק (start-ups
) חקלאיים להפיכת קנה-סוכר לרהיטים, שמן חמניות לשמן מנועים ואת צמחי האסקלפיה-
לשמיכות, כשמשלם המיסים יקצור את כל הרווח. אבל אי שם אחרי 40 מיליון דולר, הנסיון
המהולל של משרד החקלאות לייצר את המקבילה הממשלתית לקרן הון סיכון לא הניב, על פי
המסמכים שהגיעו לידי אסושייטד פרס, כמעט ולא כלום. הקונגרס הרים ידיים ועצר את
המשך ההוצאות.
כסף שהושקע ב-16 מהחברות נרשם כאבוד לגמרי,
ו-28 חברות נוספות לא הניבו שום תשואה משמעותית, אם כי לכמה מהן יש עוד תקווה. בסך
הכל, על פי המסמכים, השקעה כוללת של 40.3 מיליון דולר הניבה מאז 1993 החזר של 1.2
מיליון בלבד.
עוד
מירוצי-בירבורים
הקשיים בהצדקת השימוש
בכספי ציבור לבניית איצטדיונים תקפים לכל השקעות ציבוריות מעין אלה. בסקירה של "אין
דבר כזה בעולם - האנשים שבנו את רכבת טרנס-יבשתית 1863-1986", ניוט
גינגריץ' (Gingrich)
כתב:
ספר זה הוא גם תזכורת שימושית לקהל הקוראים
העכשויים כי רוב הצלחתה של ארה"ב היה בזכות השיתוף בין ממשלה לעסקים...
הממשלה שיחקה תפקיד מכריע כשסיפקה תקציבים ותמריצים. ללא התרומה הציבורית הזאת,
הרכבת הטרנס-יבשתית לא היתה יכולה להבנות במשך לפחות עוד דור.
בעזרת טיעון דומה יכולנו
להגיד שללא עבדים הפירמידות במצרים לא היו נבנות כלל[2].
אבל שום מבקר של "השיתוף בין ממשלה לעסקים" מעולם לא הטיל ספק בכך שמיזם
מסוים היה מושלם במוקדם ולא במאוחר בעזרת הסיוע הממשלתי ולא בלעדיו. גינגריץ' שם
לב למה שנראה ומתעלם ממה שאינו נראה.
המשאבים הנחוצים לבניית
הרכבות היו צריכים להגיע משימושים אחרים. האם אותם שימושים היו חשובים יותר
מהרכבת? אם מה שגינגריץ' אומר נכון, והרכבת הטרנס-יבשתית לא היתה קמה באופן פרטי
במשך דור נוסף, נוכל להסיק שהיזמים חשבו שיהיו הרבה מאוד מיזמים אחרים שהצרכנים
דרשו יותר מהמסילה. אין ספק כי רכבת טרנס-יבשתית היא דבר שימושי, אבל כך גם הרבה
דברים אחרים. בעולם של משאבים מוגבלים, אנחנו בוחרים בין מבחר של מוצרים רצוים.
חלק מהם נוכל להשיג במהרה, אבל בשביל להשיג אותם נצטרך לדחות סיפוקים אחרים.
גינגריץ' פשוט מניח שרכבת טרנס-יבשתית היתה חייבת להגיע לפני החלופות שהיזמים היו
מייצרים עם אותם משאבים.
גינגריץ' שם דגש מיוחד על
תפקיד הצבא ב"הגנה" על המסילה. נדמה שזוהי דרך מנומסת להגיד "הריגה
של מלא אינדיאנים שהיו בסביבה." יותר לנו להטיל ספק אם האינדיאנים הללו חשבו
שהרכבת היא השימוש המיטבי במשאבים באותו
זמן.
תחשבו על מצב בו ניוט
גינגריץ' מגיע לאזרח אמריקאי מן המניין ומציע לו שהממשלה תממן מעבורת שתטוס על
בסיס קבוע הלוך ושוב לכוכב הלכת פלוטו. כשנתנגד הוא יקבע כי ללא התערבות ממשלתית
מיזם כזה לא יקום גם בעוד אלף שנה. ייתכן והוא צודק. אבל כיצד הדבר מהווה הצדקה
להקמת המיזם? האם זה לא בעצם הסיבה הממשית לדחות אותו על הסף?
דרך נוספת בה הממשלה
"מקדמת את התעשייה" בארה"ב ובארצות אחרות, היא דרך סיוע לייצוא.
(אם אתם, קוראים נכבדים, אינכם אמריקאים, פשוט החליפו את השם
"ארה"ב" בשם ארצכם בכל הפסקאות הבאות. רוב הסיכויים שהממשלה שלכם
עושה בדיוק את אותם תעלולים). "מיקוד על מדיניות חוץ" מדווח [3]:
דוגמאות למענקים והסובסידיות ליצואנים
כוללים את "תכנית הגישה לשווקים" Market
Access Program MAP)) ואת "התכנית להגברת הייצוא"Export)
.(Enhancement Program EEP MAP, שנוסדה ב-1990 מחזיקה בתקציב שנתי של 100 מיליון דולר, ומספקת
סילוק חלקי של עלויות בניית שווקים וקידום מכירות בחו"ל. חלק ממשתתפי התכנית,
הכוללים סאנקיסט גרוורס (Sunkist Growers), סאנסויט (Sunsweet), דואל פודז (Dole Foods) וגאלו ווינז (Gallo Wines) קיבלו למעלה ממיליון דולר בשנה אחת.
אין ספק ש"דאול
פודז", תאגיד עם מחזור של מילירדי דולרים, שמחו לקבל את המרשרשים. אבל למה
שכולנו נצטרך לממן את השיווק שלו? סיבה אחת שנוקבים בה היא שהדבר ייצר משרות
בארה"ב. כעת, מובן שדואל יכולים להעסיק יותר פועלים עם הסובסידיה מאשר בלעדיה.
זה מה שנראה. מאידך, התקציב לתכנית הגיעו מאנשים אחרים, אשר ככל הנראה לא בדיוק
שרפו כסף בחצר האחורית שלהם. (ואם הם כן, זה היה מוריד את רמת המחירים. אמנם למשק
היה לוקח זמן להסתגל, כל עוד היו מתירים להתסגלות להמשך, אין שום סיבה להאמין
שהיינו נופלים לתוך "מלכודת נזילות".) אנו יכולים להניח שחלק מההוצאות
שלהם היו משמשות לשכר של מישהו. כמו כן נכל לשער שברוב המקרים, העבודות שנעלמו
בגלל המיסים היו חשובות יותר מאלה שהושגו
דרך הסבסוד. ככלות הכל אם ב"דאול" היו חושבים שהשיווק הזה רווחי, הם היו
משקיעים בו גם ללא הסובסידיה. ואם "דאול" לא חשבו כך, הרי שהסיבה היתה
הערכתם כי הצרכנים העריכו יותר את השימוש החלופי במשאבים הנחוצים לקמפיין הפרסומי.
הצדקה נוספת הקשורה היא
שאמריקה צריכה "להשוות תנאים במגרש" בו פועלים היצואנים שלה, בגלל
שמדינות רבות מסבסדות את היצואנים שלהם. אבל שום מדינה לא יכולה לסבסד את כל תוצרת
הפנים שלה! הרי כל הרווח של התעשיות המסובסדות בא ממיסים על אלה שאינן
מסובסדות. סגירת דלת אחת לתוצרת אמריקאית
פותחת עוד יותר דלתות אחרות. נכון שתעשיה מקומית מסוימת יכולה לסבול כתוצאה של
מדיניות הסחר של מעצמה אחרת. אבל לנסות לפצות על הדבר על ידי הכנסת עיוותים נוספים
במבנה הייצור יחולל גלישה מטה מטה של סיפוק כלל הצרכנים. תחשבו שחתכתם את עצמכם,
ואתם מדממים לי על הנעליים, אז מה שאעשה זה אחתוך את עצמי בשביל לדמם על הנעליים
שלכם.
מי הכי צפוי להרוויח
מתכניות פרוטקציוניסטיות כאלה? אין זה החלקאי הקטן ולא בעל העסק הקטן, שכן אין להם
מספיק משאבים להשפיע על הקונגרס ולפתוח בשיווק בחו"ל. תורת הבחירה הציבורית,
שכל ישר והיסטוריה מראים לנו כי תכניות כאלה נשלטות על ידי קבוצות אינטרס עשירות
ובעלות שררה. נכון שהתקוממות עממית תצליח אולי להגביל חלק מהתכניות גם לצרכים
הקטנים. אבל אין שום סיבה לחשוד שהתוצאה
תהיה טובה יותר ממלאי התכניות הנוכחי. במקרים רבים התאגידים הגדולים הם אכן אלה
שיצטרכו להקדיש משאבים לשיווק במחוץ למדינה. ושוב, הסוגייה כאן היא מי יכול להחליט
בצורה טובה יותר כמה להוציא על שיווק כזה: הבעלים של חברות ייצוא, שמסכנים את כספם
שלהם, או פקידים ממשלתיים, אשר מהמרים על כספם של אחרים?
הטרקטור שלי והמחרשה של
בסטייה
כאשר פרסמתי את החלק לעיל
כקטע נפרד לפני צאת הספר הזה לאור, זכיתי לכמות נכבדה ביותר של דואר. חלק
מהמכותבים היו מבלובלים (ואף מוטרדים) מהשימוש שלי בדוגמה של הציוד החקלאי מ"מה
שנראה ומה שאינו נראה" של בסטייה.
התלונות על הדוגמה היו
מעניינות ושוות התיחסות. הן מדגימות את הקושי בתפיסת הכלכלה האמיתית דרך
ה"מעטה המתנופף" של הכסף, ואת הקושי לראות בבהירות את ההבדל בין מצב
המשק בנקודה מסוימת לבין התקדמות לאורך זמן. יתרה מכך, הם מצביעים על הבחנה מבדלת
חשובה בין הגישה האוסטרית לגישה הנאו-קלסית לניתוח הכלכלי.
תחילה נעמוד על ההבדל בין
הגישות. אדם אחד כתב לי האין זה "פשטני" מדי להשתמש במודל שלא כולל מלאי
כדי לתאר את התופעה?
בהערה זו יש חוסר-הבנה
בסיסי לגבי הגישה האוסטרית. כלכלנים
נאוקלסיים רבים מנסים לייצר מודלים של המשק אשר "יתנהגו" כמה
שיותר דומה למשק האמיתי, והכוונה היא שהם יתנו ניבואים מספריים הקרובים למחירים
וכמויות שיופיעו באמת. כאשר מנסים לייצר מודל שכזה, ככל שמתחשבים ביותר מהגורמים
המורכבים של העולם, כך המודל נחשב ליותר ויותר מציאותי.
הניתוח האוסטרי שונה
בתכלית. אנו משתמשים במבנים דמיוניים אשר (בתקווה) יאפשרו לנו לראות את תמצית
התופעות הכלכליות הפועלות מתחת לכל
המורכבויות המבלבלות של הכלכלה האמיתית, ולא מנסים לחכות את המורכבות. כשנבין את
התופעות, נוכל לשתמש בידע כדי לפתור מצבים מסובכים יותר. קרל מנגר פרס את השיטה
זאת בספרו "עקרונות הכלכלה", כפי שראינו בפרק 2.
בסטייה, שנחשב למבשר
האסכולה האוסטרית, חזה את שיטתו של מנגר. בהערותיו על דוגמת המחרשה, בסטייה כתב:
אמת הדבר כי צמצמתי את הפעילות למושגים
היותר פשוטים, אבל אם תשתמשו באותה אבן
הבוחן למורכבות שביוזמות האשראי הממשלתי, ותיווכחו כי לכולן תוצאה אחת בלבד: חלוקה
מחדש של אשראי ולא הגדלתו. בכל מדינה, בזמן הנתון, יש כמות מסוימת של הון זמינה,
וכולה נמצאת היכנשהו.
המבנה של בסטייה אינו פשטני,
כי אם פשוט, כפי שצריך להיות. כן, הוא היה יכול לכלול מלאי המחרשות שטרם
נמכרו בסיפור שלו, כפי שהיה יכול לכלול את מחיר המחרשה, את הצבע שלה, איפה החקלאי
גר, וכמה חזירים היו לו. אבל אף אחד מהדברים הללו, כולל מלאי המחרשות, אינו
רלוונתי להבנת תמצית התופעה המדוברת. (אדבר על המלאי בהמשך).
ומה בדבר הדוגמה עצמה? האם
היא באמת מצליחה לתפוס את אותה התמצית? אציג מספר שאלות שקיבלתי על צד זה של
הדוגמה:
באיזה מובן היה בסטייה
יכול לטעון כי תמצית ההלוואה היא השאלת המחרשה ולא של הכסף?
בסטייה היה מסוגל להביט
מבעד למעטה המתנופף של הכסף, ולראות כי בני האדם לווים את הכסף בשביל המוצרים שהם
יכולים לקנות בו. (הרצון להחזיק ביתרות מזומנים הוא גורם הסבך את הניתוח, אבל לא
משנה אותו באופן עקרוני). הוא כתב:
בשאלה זו חיוני ביותר לשכוח את הכסף, מטבעות,
שטרות, ואמצעים אחרים בעזרתם הסחורה עוברת מיד ליד; זאת בכדי לראות רק את המוצרים
עצמם, שהם הם מהות האמיתית של ההלואה.
שכן כאשר החקלאי לווה חמישים פרנק כדי לקנות
מחרשה, בעצם מה שמלווים לו היא המחרשה.
וכשסוחר לווה עשרים אלף פרנק כדי לקנות בית,
אין הוא חייב את העשרים אלף פרנק, אלא את הבית.
כסף מופיע רק כדי לסייע בהבעת מספר צדדים
שונים לכדי הסכם.
פיטר אולי לא ירצה להלוות את המחרשה שלו,
אבל ג'יימס יהיה מוכן להלוות את כספו. מה יעשה ויליאם במקרה זה? הוא לווה את כספו
של ג'יימס וקונה בו את המחרשה של פיטר.
אבל איש אינו לווה כסף למען הכסף עצמו. אנו
לווים כסף כדי לקנות מוצרים.
יהיה סך הכסף הקשה [זהב] והשטרות במחזור אשר
יהיה כל הלווים יחדיו לא יכולים להשיג יותר מחרשות, בתים, כלי עבודה, מזון או
חומרי גלם מסך אותם הדברים אותם המלווים מוכנים לספק.
אבל האם היצרנים לא יכולים
פשוט לייצר יותר מחרשות (או טרקטורים) בתגובה לעלייה בביקוש, ובכך לפגום בטעיון של
בסטייה?
טוב, ודאי שלאורך זמן הם
יכולים. אבל מאין הגיעו המשאבים לייצור הטרקטורים הנוספים? אם הממשלה התמחתה במתן
הלוואות טרקטורים, אז כל מה שהיא עשתה בפועל זה להטות משאבים, כנגד רצון הצרכנים,
מייצור סחורות אחרות לייצור הטרקטורים. אם הממשלה מלווה לכל קווי הייצור, צריך
להיות ברור שזה לא יגרום באופן קסם להיווצרות עוד גורמי ייצור. רק חיסכון אמיתי
מייצור אמיתי יכול לחולל מוצרי הון חדשים.
הכסף שהממשלה מלווה מגיע
בסופו של דבר מאחד משני המקורות: מיסים או מכבש הדפוס. אם הממשלה משתמשת בכספי
מיסים לצורך הלוואות כאלה, כל מה שהיא עושה זה להטות את המשאבים מאלה שעליהם מוטל
המס לאלה שמקבלים את ההלואה.
אבל נראה כי יש דרך מהמבוי
הסתום. אם הממשלה מדפיסה את הכסף ומלווה אותו, היאלא לוקחת משאבים משום מקום - הם
פשוט צצים להם! זהו ה"קסם" של הכלכלה הקיינסיאנית.
במציאות, הממשלה לקחה מכל
מי שהחזיק במזומן באותו זמן. הביקוש הממשי בכלכלה הוא בדיוק ההיצע של סחורות
ושירותים ממשיים, כפי שנראה מצד השני של העסקה. אם אני מגדל תירס, תירס זה הוא
הביקוש שלי לטרקטורים, זרעים, מכשירי טלויזיה, מכוניות וכיו"ב. מה שבני האדם
מצפים לקבל בתמורה לתוצרת שלהם הוא כמות מסוימת של סחורות ושרותים ממשיים, ולא
כמות של ניירות עם פרצופים של נשיאי ארה"ב. עליה פתאומית ובלתי צפויה בכמות
הניירות הללו במחזור יכולה, אולי, לתעתע בבני האדם לזמן קצר ולגרום להם לחשוב כי
יש בידם סחורות ושירותים ממשיים, ולייצר גאות זמנית. אלא שהאכזבה מהאמת
כשתתגלה תחולל מיד אחר כך מיתון ושפל.
טוב, אז למה המלאי אינו
רלוונטי?
הנה קלף ניצחון בחפיסה
הקיינסיאנית. "אהה", יטענו הקיינסיאניים, "כל הניתוח הזה נכון
כשהמשק מצוי במצב של תעסוקה מלאה, ואין בו שום גורם יצור מובטל. אבל כשהכלכלה
מדשדשת, הגדלה בכמות הכסף יתניע את מערכת, וידברן את המשאבים הלא מנוצלים הללו
(כלומר מלאי שלא מנוצל, מפעלים מושבתים ופועלים מובטלים) לחזור למערך
הייצור."
אבל מדוע המשאבים
הללו אינם מנוצלים? הבעלים של אותם משאבים מצפים לקבל מהם יותר ממה שמוצע להם
בפועל. הם ממתינים להצעות טובות יותר. (או, במקרה של פועלים, ייתכן ואפילו אסור על
פי חוק להציע מחיר נמוך יותר). כהמשק שרוי במצב כזה, האוסטרים היו טוענים כי זוהי
תוצאה של הציפיות הכוזבות שיצרה הגאות הקודמת. בכל מקרה, כפי שציין ו.ה.האט, מה
שנחוץ להחזרת התפוקה המלאה הוא שהפרטים במשק יעדכנו את הציפיות שלהם כדי להתאים
טוב יותר את הביקוש הממשי למוצרים ושירותים שהם מציעים. הפתרון הקיינסיאני הוא
לנסות לגרום ליצרנים (כולל פועלים) לחשוב בטעות כי הדרישות הלא-מציאותיות שלהם אכן
מתמלאות.
הקיינסיאניים טוענים כי
ללא תמריץ ממשלתי תהליך ההסתגלות יתעכב, ובעצם הדברים יתדרדרו עוד יותר, בגלל
ספירלת היאוש הכלכלי. הפועלים שפוטרו ינמיכו את הביקוש למוצרי צריכה. זה יגרום
ליצרנים להנמיך ציפיות ולפטר עוד עובדים. הפוטרים הטריים ינמיכו כעת את הביקוש עוד
יותר. וכן הלאה.
נכון שבתקופה של מיתון
כלכלי יכול לגרום לאנשים תחושה של דכדוך כללי. אבל היזמים המצליחים הם בדיוק אותם
אנשים שמסוגלים לראות שהעה הרווחת על המצב הנוכחי מוטעית במידת מה. כפי שמיזס
אומר:
היזם עוסק עוסק בספקולציה. הוא עומד בפני
התנאים הלא ודאיים של העתיד. הצלחתו או כשלונו תלויים בטיב ציפיותיו את האירועים
הבלתי ודאיים. אם הוא נכשל בהבנתו את העתיד להתרחש, גורלו נחרץ. המקור היחיד ממנו
נובעים רווחיו של היזם הוא יכולתו לצפות את ביקושי העתיד של הצרכנים בצורה טובה
יותר מזולתו. אם כולם היו צודקים בציפייתם את המצב העתידי של השוק לסחורה מסוימת,
מחירה ומחיר גורמי הייצור המשלימים המשמשים לייצורה היו מותאמים כבר היום למצב
העתיד. שום רווח או הפסד לא יכול לצמוח מקו ייצור זה. ("פעילות
אנושית")
בזמן השפל הכלכלי, גורמי
ייצור מסוימים מתומחרים בחסר, ויכולים להיות מושבתים. ככל שהמיתון הולך ומעמיק, הם
מתומחירם פחות ופחות. אלה היכולים להביט קדימה, מבעד לסערה, לחדור את כוחות האופל
של זמן וחוסר-ידיעה, ולראות את השמש חוזרת, הם העתידים להרוויח מיכולת הניבוי
שלהם. הם אלה הקונים כאשר כולם מוכרים
בבהלה, ומוכרים כשכולם נחפזים לקנות.
ככל שהפתרון הקיינסיאני
להמרצת הביקושים "עובדת", היא מונעת את
ההתאמה הנחוצה בציפיות. על חלק מקוי הייצור להסגר, מאחר והם מבזבזים
משאבים שהצרכנים דורשים באופן דחוף יותר במקום אחר. על חלק מהפועלים להנמיך את
הדרישות לשכר, שכן כעת לא ניתן להעסיק אותם בשכר אותו הם מצפים. במקום תנועה כללית
של רמת המחירים, מה שבאמת נחוץ הוא בשביל חלק מהמחירים לעבור התאמה ביחס לאחרים.
הפתרון הקיינסיאני למשבר
מנסה לתמוך במחירים (כולל שכר) אשר גבוהים מדי. כשהמשק חזר מחינגה ומתעורר בבוקר
עם כאב ראש שלא מהעולם הזה, מה שהקיינסיאנים מציעים זה בקבוק משקה, במקום לתת לרעל
לצאת מהמערכת. הביקוש הממשי יחזור על כנו רק כאשר המבנה של המחירים יחזור למבנה
המשקף בצורה טובה יותר את רצונות הצרכנים. הדפסה והלוואה של כסף רק דוחה את ההתאמה
הזאת.
[1]
ישנה סוגייה חשובה
בקשר למוסריות של הממשלה הגובה בכח כסף מביל כדי להשקיע במיזם של ג'ו. לודוויג פון
מיזס, הנרי האזליט, פ.א. האייק, מארי נ. רות'ברד, הנס-הרמן הופה, וולטר בלוק, סטפן
קינסלה ואוסטריים אחרים טיפלו בנושא זה באריכות. ללא כל רצון להפגין זלזול במימד
זה של הבעיה, אני פשוט אגיד שדיון זה חורג מתחומו של ספר זה.
[2]חלק מהחוקרים היום
מטילים ספק בכך שבנית הפירמידות הסתמכה על עבדים. אם יתגלה שאכן כך הדבר, פשוט
החליפו את זה בכל מיזם אחר שכן הסתמך על עבדים והיה קשור לפירמידות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה